אתמול הייתי בחגיגת יום הולדת של אשה מיוחדת במינה
שבעוד שנה תגיע לגיל גבורות
האשה הזאת לא צריכה את הגיל בשביל הגבורות
היא גיבורה בכל יום שעובר כבר 79 שנים.

אתמול היא סיפרה לי בפעם הראשונה סיפור מימיה כילדת שואה
בברגן בלזן.

היא כילדה בת 10 ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים שכבו קפואות מקור על הדרגשים בצריף במחנה ושיחקו משחק דמיון.

מבלי לדעת מה הן עושות הן בעצם יצרו מציאות אחרת – רחוקה כל כך מהמציאות הקשה והבלתי הגיונית ששררה מסביבם.

המשחק התנהל כשאחת מהן עצמה את העיניים והשניה תארה לה את המקומות בהם הן יטיילו, את הנוף, הנחל בו יתרחצו, הפרחים שיריחו, מקומות בהם היו ומקומות אליהם רצו כל כך להגיע.
לאחר שהראשונה סיימה הן החליפו תפקידים.

כלל אחד היה במשחק – לא לתאר או לדבר על אוכל.

וכך במשך שנה ויותר – לילה לילה רקמו שתי האחיות חלומות של צבעים, ריחות ומקומות אחרים
כך הן שרדו את הגהינום

האשה האמיצה הזו שנסיבות חייה המשיכו להיות לא פשוטות גם היום,

מצליחה לחיות את חייה במלוא חושיה ובעוצמה אדירה, אותה היא מפזרת לכל אחד
אשה קטנה בגודל וגדולה כל כך ברוח

זו דוגמא לאיך דמיון יכול להציל אותנו ולהביא אותנו
בכל מצב – אבל בכל מצב – לחופש

תודה שושה, אני אוהבת אותך

נהניתם? מוזמנים לשתף

מוזמנים להגיב