אבי נהרג כשהייתי בת כמעט שלוש.

הזיכרון האחד, הבודד ממנו מאבד את עוצמתו עם השנים אך משמר תחושת אושר ושימחה של קפיצות גבוהות, מבט אל תקרת חדר השינה של הורי ונחיתה על בטן אליה מחובר איש אוהב ואהוב.

האיש הכי אוהב והכי אהוב תמיד, גם כשהפך לפנטזיה.

אומרים עליו שהיה יחיד ומיוחד שהיה הכל.

חכם ורגיש ואוהב, שהיה נדבן ונותן, שהיה צנוע, גבר חלומות.

לאורך השנים חשבתי לעצמי שתמיד מדברים כך על מישהו שאיננו, כל כך בלתי מושג.

עם יותר ממחצית תאוותינו בידינו איננו יכולים להרשות לעצמנו להיזכר גם ברע, בלא סימפטי, בקשה.

עזבתי את זה.

מבחירה הסכמתי לשמר את הפנטזיה ורודה ככל האפשר.

פנטזיה וורודה שכזו פועלת בשני ערוצים, היא מחדדת את החוסר מחד ומנחמת במקום המסתור, במקום הטהור הזה שאפשר לברוח אליו מפחדים, ממצוקות.

הוא בא לבקר תמיד.

הוא בא בעיקר כשמאוד רע וכשמאוד טוב.

לובש צורות שונות.

לעתים הוא מחופש לאנשים אחרים, לפרקים צובע חלומות בצבעים עזים, לפעמים הוא לוח זיכרון או קבר.

כשהוא קבר הוא לא נעים.

 עם היותו קבר התמודדתי רק כשכבר לא הייתה לי ברירה.

בכל שנה, בערב יום הזיכרון, הייתה אמא נכנסת לחדרי כששכבתי במיטתי לפני השינה, מניחה יד רכה על כתפי ואומרת "בובלה שלי, אולי מחר בבוקר תבואי איתי לטקס יום הזיכרון בקרית שאול?"

"לא" תקיף הייתי עונה.

היא אף פעם לא לחצה.

הלא היה נשאר תלוי באוויר עד לשנה הבאה, עד ה"לא" הבא.

כשמלאו לי 12 והלכתי לחטיבת ביניים, מצאתי עצמי מגיעה בכל בוקר לבניין בית הספר, עולה לקומה הראשונה ומתעמתת מול שמו על לוח הזיכרון.

כשהתקרב יום הזיכרון לחללי צה"ל, נקראתי למזכירות.

כשהגעתי מבוהלת אמרה לי המזכירה בפנים קורנות "השנה נבחרת את להדליק את נר הזיכרון ולשאת נאום לזכר אביך. דעי לך שכבוד גדול נפל בחלקך, בשנים קודמות מעולם לא נבחר תלמיד לדבר במעמד החשוב הזה".

בלעתי את רוקי, לא היה דבר נורא מזה שיכלה לבשר לי. "תודה רבה" אמרתי לה. "אני מציעה לך להשקיע ולעבוד על הנאום, הזמנו כמה אורחים חשובים מהעירייה".

חייכתי חיוך מאולץ.

כשיצאתי מהמזכירות ידעתי, השנה אלך לטקס יום הזיכרון בקרית שאול.

יום לפני, נכנסתי למזכירות ובפני פוקר אמרתי למזכירה "כבר הכנתי הכל וכתבתי נאום יפה אבל אמא שלי לא מסכימה שאוותר על הטקס בקרית שאול. כל המשפחה שלי באה לשם כל שנה ולא ייתכן אמרה לי שאני לא אבוא". נדמה לי שהחוורתי, מה יהיה אם תבקש את הנאום?

"חבל מאוד אבל אני יכולה להבין, ייתכן שנמצא הזדמנות נוספת",

רק כשסגרתי את דלת המזכירות מאחורי, הרשתי לעצמי להיאנח אנחת רווחה.

נמנעתי מצרה גדולה.

שנייה אחר כך הבנתי שלפני הצרה הגדולה מכולן, לנסוע עם אמא לקריית שאול. לא היו לנו אנדרטאות בבית, לא תמונות תלויות בסלון ולא נרות דולקים מפלסטיק מחוברים לשקעים של חשמל.

מלבד נעלי הצנחנים שלו והשעון המיתולוגי שפסק מלכת בשעה של מותו, הכל התנקז ל"יום הזיכרון" או בלשונה של אמא "יום הכיפורים של החילונים".

האווירה הפכה מעט לחוצה כמה ימים לפני כי תיכף הוא מגיע וכבדה מנשוא בערב יום הזיכרון.

אז לא פותחים טלוויזיה "לא כדאי להקשיב ולראות את כל הסיפורים העצובים. עוד הורים שכולים ועוד אלמנות, זה מיותר לנו בובלה שלי"

אבל התוכנית סוחטת הדמעות ביותר אינה מתקרבת לעצב התהומי השורר בסלון שלנו.

הפעם אני נוסעת לקריית שאול.

בדרך לבית הקברות שקט באוטו.

הרדיו מנגן את שירי הדיכאון הארץ ישראלים והאוויר עמוס עד שלא ניתן להכיל עוד.

מגרש החניה צפוף לעייפה, המוני מכוניות וראו זה פלא, אף אחד אינו צופר, אף אחד לא צועק, אנשים רגועים, נימוסיים ומתחשבים אחד בשני.

אם הייתי זקוקה לעוד הוכחה שזהו יום מיוחד במינו, הנה קיבלתי אותה..

אצלנו באוטו עדיין שקט דחוס, מעיק. אני מרגישה שזה חייב להשתחרר, לא יכולה יותר.

השתיקה מופרת כשמגיעים לדוכן הפרחים שבכניסה לבית הקברות.

"כל שנה אני קונה לאבא פרחים"

"איזה פרח זה?" אני שואלת אותה

"זהו פרח שנקרא פרח האלמוות" היא מחייכת אלי ועוטפת בצלופן שני ענפים עם אשכולות של פרחים סגולים קטנים ספונים סביב גבעולים גבוהים כמו אומרים 'אנחנו ננצח'.

אני נושמת מהר מידי, אני חושבת לעצמי, לא נכנס לי אויר לריאות.

חם נורא ואני מזיעה.

מדביקים לי על דש החולצה היפה שלבשתי לכבודו מדבקה עם נר זיכרון ופרח וסביבי המון פרחים, יפים כל כך וצבעוניים, בכל צבעי הקשת.

שקט נורא, שקט של מוות.

מידי פעם נשמעים פרצי בכי, "זה מהחלקות החדשות" מסבירה אמא.

אנחנו מתקדמות בשביל אבל פתאום היא נעצרת

"שכחתי אם פונים ימינה בפניה הראשונה או השניה"

היא מוטרדת, מתעצבנת ומסתובבת סחור סחור עם מבט מבוהל בעיניים ואז נזכרת ונרגעת.

היא מתחילה לצעוד נמרצות לכיוון 'השורה שלנו' ואני אחריה, מסתכלת על הרצפה, מסתכלת על הקברים, מסתכלת על האנשים ולא מוצאת עצמי.

הנשימה שלי הופכת מהירה ומעט היסטרית.

הנה סבתא שלי, אמא של אבא עומדת מול הקבר, אינה נותנת לאף אחד להתקרב, זה המקום שלה.

אני ניגשת אליה והיא מתרפקת עלי בבכי, "סוף סוף את כאן, מיידלע"

כולם מסתכלים עלי במבט שאומר: את ילדה כל-כך טובה, אנחנו שמחים שהצלחת להתגבר על המעצורים הטיפשיים שלך ובאת.

מתחיל הטקס.

אמא רוכנת אלי ולוחשת באזני "מיד יהיו מטחי כבוד ובזמן הזה נפתחים השמיים צריך להספיק לספר לאבא את כל שקרה בשנה האחרונה"

אני איני נזכרת בכלום ובמה שכן, לא נראה לי מספיק חשוב.

אני מתאמצת וחושבת ומנסה ונגמרים מטחי הכבוד.

ייסורי מצפון קשים ורגשות אשם כבדים מטפסים להם אט אט במעלה גופי ונעצרים איפה שהוא בגרון, הוא חנוק.

אני רואה את אמא מתקרבת לסבתא וכנראה מבקשת ממנה לזוז כי סבתא עושה פרצוף של לא מרוצה אבל מפנה את הדרך.

אמא ניגשת לברז המים וממלאה מים בעציץ ומניחה בו את פרחי האלמוות.

אמא התרחקה ממני ואני נשברת.

מתיישבת על הרצפה וממררת בבכי.

רק שלא יתקרבו אלי, בבקשה תשאירו אותי לבד.

אחד אחרי השני הם באים. "את בסדר?" "אולי תשתי משהו?" "רוצה ללכת הביתה?"

לא! אני צועקת בלב, תעזבו אותי.

אנחנו נוסעות הביתה, טבילת האש מאחורי.

אפשר להתחיל לתכנן את המסיבה של הלילה ולהדחיק את הכל עד לשנה הבאה.

הוא בא לבקר תמיד.

הוא בא בעיקר כשמאוד רע וכשמאוד טוב.

הוא לובש צורות שונות.

לעתים הוא מחופש לאנשים אחרים, לפרקים הוא צובע חלומות בצבעים עזים, לפעמים הוא לוח זיכרון או קבר.

הוא בא לבקר כשנולד בני. הוא כל-כך לחץ שלרגעים התלבטתי אם להעניק לו את שמו.

ברגע של שפיות החלטתי אחת ולתמיד לעשות את ההפרדה הבלתי נמנעת הזו שבין המוות לחיים.

נהניתם? מוזמנים לשתף

מוזמנים להגיב