מי מאיתנו לא מפחד?

 

כפי שאתם כבר יודעים אני חולה בטרשת נפוצה.

בדרך למדתי על בשרי מה המשמעות של פחד !

לפני יותר מ20 שנים כשהמחלה התחילה היא הייתה טרשת התקפית.

בכל פעם הופיע התקף שבא לידי ביטוי בקושי בהליכה.

הייתי מתאשפזת ומקבלת במשך חמישה ימים עירוי של סטרואידים שאחריהם הייתי כמו חדשה.

(בפוסט אחר אספר חוויות מצחיקות מהסטרואידים).

לאורך השנים הטרשת התקדמה די מהר עד שלפני 15 שנים הפכתי משותקת בארבע גפיים!!!

בכל יום מחדש פחדתי ממה שעלול לקרות עוד.

מתי אזדקק להיעזר במקל, מתי אעבור לכסא גלגלים,

מתי לא אוכל לנהוג, מתי אעבור לכסא ממונע, מתי? מתי? מתי?

בואו נעזוב אותי לרגע…

 

מי מאיתנו אינו מפחד?

אנחנו מפחדים שלא נתפרנס כראוי

מפחדים שבן זוגנו ירצה לעזוב אותנו

מפחדים שהילד לא יהיה מקובל

מפחדים

מפחדים

מפחדים

אם נחשוב רגע בהגיון, הפחד הוא מנגנון הגנה שמגן עלינו

אם אנחנו חוצים כביש ורואים מכונית שצוברת תאוצה ומתקרבת אלינו, אנו מפחדים.

הפחד גורם לנו לרוץ או לפנות לכיוון אחר, הוא מגן עלינו.

ישנם פחדים שהפסיכולוגיה כבר מצאה להם טיפול קוגניטיבי פשוט כמו פחד מטיסה.

טיפול שמהותו הוא כל פעם לצעוד עוד צעד קטן לקראת הטיסה עד שמגשימים את המטרה.

 

המאסטר של כל הפחדים הוא הפחד מהמוות, הוא זה שעומד בבסיסם של כל הפחדים.

אם נחקור כל פחד בנפרד נגלה שעמוק מאחוריו שוכן הפחד מהמוות.

בואו נודה על האמת. המוות הוא הדבר היחידי הוודאי מרגע לידתנו,

כל שאר הדברים שיקרו בין הלידה למוות הם בחזקת ה"לא נודע"

אז אנחנו עסוקים בלפחד

אבל – וזהו אבל מאוד משמעותי: רוב הפחדים שלנו מבוססים על תסריטים שאנחנו ממציאים ומאמינים להם.

אנחנו מפחדים כשהילד יוצא לגן כי אולי הוא בוכה, חולה, מתגעגע וכו'.

אנו מפחדים שההורים שלנו ימותו (מה שקורה לכולנו…),

מפחדים שהבעל בוגד, החברה מרכלת עלינו, המזכירה גונבת מידע וכו וכו,

אין סוף להמצאות של התודעה.

 

אני נזכרת שכשבני היה בטיול בתאילנד הוא שלח אס.אם.אס בצהריי היום בו נאמר:

"אמא, יש פה אזהרת צונאמי אבל אל תדאגי…"

נחשו מה קרה לי באותו הרגע?

גופי נשאר בביתי, אך תודעתי (מחשבותיי ורגשותיי)

הפליגו לתאילנד ודאגו. כך שהיינו שנינו בתאילנד, אני דאגתי והוא לא.

כמה דקות מאוחר יותר הגיע עוד מסרון ובו נאמר: "היה צונאמי של 20 ס"מ וסתם עלינו לראש ההר"

לא חבל על דקות הדאגה שעברו עלי בתאילנד?

זה בדיוק מה שהבנתי אחרי שנים של פחדים סביב הטרשת:

 

"הפחד הוא רק פיקציה. כשאנחנו מפחדים אנחנו לא נמצאים במקום ממנו אנו מפחדים.

כשנגיע אליו, אם נגיע אליו אנחנו כבר לא נפחד אלא נתמודד"

 

בכל פעם שהטרשת התקדמה עוד ועברתי לכלי תחבורה שונה

הסתדרתי איתו. יודעים מה? אפילו מצאתי את היתרונות בכל פעם.

כשהפסקתי להשתמש במקל ועברתי לכסא גלגלים היה לי הרבה יותר נוח.

כשהפסקתי לנהוג ברכב עם הרגליים עברתי לנהוג עם מנגנון ידני.

כשלא יכולתי יותר להניע את כסא הגלגלים הממונע עם היד עברתי לנהוג עם הסנטר הביוני שלי.

אז זהו כל הרעיון, כשאנחנו מפחדים אנו לא נמצאים במקום של הפחד…

כש ואם נגיע אליו נוכל לבחור איך להתמודד

כי על נסיבות חיינו אין לנו תמיד שליטה אך תמיד ולעולם אנו יכולים לבחור איך להתמודד איתן

 

ועל שני הציטוטים אני חתומה 🙂

 

 

 

 

 

 

 

נהניתם? מוזמנים לשתף

מוזמנים להגיב